משחק ילדים
ילדים אוהבים לשחק. להפעיל דמיון, להמציא וליצור מציאות משחקית משלהם. אנחנו יודעים שזה טוב, זה עושה להם ״כיף״. אבל, הורים רבים יוצאים מתוך הנחה שזמן משחקים הוא אמור להיות רק אחרי שסיימו את כל שיעורי הבית, מילאו את כל המטלות, חזרו מחוגים ורק אז מותר סתם לשחק. יכול להיות הם צודקים וזה מה שיוביל את ילדיהם להיות מוצלחים בהמשך חייהם. אבל אני מזמין בכל זאת לבדוק ולהבין מה הוא מקומו ותפקידו של משחק בחיינו. בואו נסתכל על התופעה הזאת. נשאל שאלות. למה לשחק זה כל כך מהנה להם, למה הם כל כך שואפים לזה, למה הם כל כך מתוסכלים אם זמן המשחקים מתקצר?
משחק חופשי של ילדים הוא מרחב משמעותי וחשוב ביותר בו מתרחשים במקביל מספר תהליכי למידה והתפתחות של האדם הצעיר. כך, משחק שמפעיל ומפתח דמיון הוא קריטי על מנת שבעתיד תתפתח אישיות שתאפשר הסתגלות בחברה. יש אנשים מבוגרים שדי מצליחים בתפקוד בבית ובעבודה נוטים לחשוב על עצמם כנטולי דמיון. הם אומרים בקול נחוש: ״אין לי דמיון, אני אדם מאוד מעשי וקונקרטי!״ הקטע פה שאם אדם מצליח לתפקד בחברה, כמו שהיא היום, חייב שיהיה לו דמיון מאוד מפותח. אחרת הואפשוט לא ישרוד בעולם העכשווי. חייב שיהיה לו דמיון וחייב שתהיה לו יכולת משחק מתקדמת. ואני לא מתכוון למשחק אסטרטגיה כמו שחמט או דמקה. כוונתי היא למשחק חופשי, משחק ״כאילו״. משחק שבו כדי להיות חלק ממנו יש דמיין דברים ולהאמין במה שאין. לדוגמא מושג של כסף. כסף זה הוא הדבר הכי לא מציאותי ודורש דמיון כדי לשחק אתו. להסכים שפיסת נייר או או חתיכת מתחת יכולים להיות שווי ערך לכל מיני דברים מועילים – זה דורש דמיון. חתיכת פלסטיק קטנה בארנק ממלא אותנו בביטחון וערך עצמי – במיוחד כאשר מישהו אמר לנו שיש איפשהו משהו שנקרה חשבון שבו נאגר הכסף שלנו (אין ביכולת שלנו לגעות בו או אפילו להסתכל אליו) – האם לא לזה צריך דמיון מפותח?! ואנחנו עוד מרשים לעצמנו לחייך כאשר נראה ילד ניגש לילד אחר עם פיסת נייר ביד: ״כך כסף, אלף!״ ואז הילד השני יתן לו בתמורה צעצוע כי הם משחקים בחנות. אנחנו עושים אותו דבר כמו הילדים האלה, במשחקי חנות ובעוד אין ספור ״משחקים של מבוגרים״. רוב הציוויליזציה העכשווית בנויה על דמיון ועל משחקי דמיון משותפים בין בני אדם.
אנחנו משחקים כל חיינו. ואם פתאום ילד לא יודע לשחק? לאיזה מבוגר הוא יגדל? איך הוא ישחק במשחקי מבוגרים? יעמוד בדרישה לדמיין דברים משותפים ולהצטרף למשחקים שאחרים משחקים (חוקי תחבורה, כללי עבודה, חלוקות תפקידים...)?! מה יקרה בעולם הגדול לילד שלא תרגל מספיק יכולת לשחק במשחק חופשי עם ילדים אחרים?
העשורים האחרונים מאופיינים בעליה חדה של אבחונים בהפרעות מגוונות בקרב ילדים בחברה המערבית. נכון, יכול להיות שהסבר חלקי ניתן לייחס להגברת המודעות להפרעות (ADHD, PDD, לקויות למידה ועוד), לעליה בכמות האבחונים. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שעל הילדים קשה יותר ויותר להסתגל לדרישות הגוברות של הסביבה. הם יותר ויותר זקוקים לתרופות, לטיפולים, לתגבורת דידקטית. ונשאלת השאלה, האם ניתן להתעלם מעוד תופעה בחיי הילדים שמתרחשת במקביל? הילדים בחברה שלנו משחקים במשותף עם ילדים אחרים משחקי דמיון חופשיים פחות ופחות. נדיר יותר ויותר המראה של חבורת ילדים שבונים בית עץ ומבלים בו שעות ״בטיסות חלל״, בהרפתקאות ״אבירים״ ועוד. האם יש קשר בין המגמות?
