פחד ליצנים


גל הליצנים התוקפים והמפחידים שפוקד בימים אלה את המדינה אינו מקורי ולא הופיע לראשונה. רבים יודעים שגל כזה הופיע למשך כמה חודשים בשנה שעברה בארה''ב. היו "מגפות ליצנים מפחידים" גם בעבר. והיום הילדים סביבנו מביאים הביתה סיפורים של חברים, עדויות "אמינות", ומגלים להוריהם את פחדם הבלתי נשלט וטורדני מפני ליצנים מפחידים "שהיום בערב יגיעו לעירנו, לרחוב שלנו..." להורים רבים התופעה הזאת נשמעת מוכרת מעוד בימים אחרונים.

מה קורה כאן? מה הולך עם ילדנו ומה זה התופעה הזאת?

מתברר שגם חוקרים, מדענים, פסיכולוגים וסוציולוגים מכירים את התופעה. עוד ב-1980 חוקר בשם לורן קולמן יצאה עם תאוריה של הליצן הדמיוני (Phantom Clown Theory). שם הוא מייחס הפצה של העדויות על הופעות של ליצנים מפחידים להיסטריה המונית שבדרך כלל מתחילה ונתמכת בעדויות של ילידם בלבד. וגם על בסיס מה שקורה אצלנו עכשיו לעתים קשה להפריד בין מקרים שהם מתיחות ושקרים לאלה שהם הופעות אמיתיות של אנשים שמחופשים לליצן.

בסיפור הזה אני רואה שני צדדים. בתופעה הזאת יש צד של אנשים, בעיקר ילדים, שמאמינים לזה שקיימת סכנה, מפתחים פחדים ומתנהגים בבהלה. ומולו עומד צד של אנשים, בדרך כלל כנראה בני נוער, שמתחפשים לליצנים ורודפים אנשים בפארקים וכו'. מצד אחד אלה שמפחדים ומצד שני אלה שמפחידים.

נתחיל מאלה שמפחדים. פסיכולוג פרנק מקאנדרו ממכללת נוקס בארה''ב מספר בבלוג שלו שעוד ב-2008 מחקר שנערך באנגליה גילה שילדים מעטים באמת אוהבים את הליצנים. הם גילו שילידם בוגרים יותר מפחדים מליצנים יותר. למעשה אנחנו, מבוגרים לפעמים מפתחים תיאוריות על מה שילדים אוהבים שלא ממש נתמכות בבדיקה מול המציאות.

אם ננסה לנתח, נראה שדמות הליצן מגיעה מהעבר. היא לא חלק מעידן המודרני מהמציאות העכשווית. ילדים רבים היום פשוט אינם מכירים את הדמות. הם לא רגילים להתנהגות ולמראה של ליצנים. לעתים הם תופסים את הליצן כדמות מוזרה, לא מוכרת. ולא מוכר... נכון! הרבה פעמים לא מוכר=מפחיד.

לא מזמן, אבל הרבה לפני גל הליצנים הנוכחי, פגשתי ליצן בבי''ח בארץ. הוא הסתובב בשטח ו... יזם אינטראקציות עם אנשים. ראיתי תגובות של אנשים. מבוגרים, לא ילדים. רובם הגיבו באופן שלילי. כאל מטרד שעדיף להתרחק או לסלק, או לנטרל. היו כאלה שממש נבהלו והגיבו בתוקפנות. משהו קרה כנראה במאה אחרונה ואנחנו כבר לא מוכנים לקבל את הליצן בצחוק. הוא פולש, הוא טורדני, הוא חודר למרחב האישי תוך כדי שמתנהג באופן מוזר ולא שפוי. רבים לא היו רוצים ליצן בקרבתם ועוד באופן מפתיע ובמקום לא צפוי... אני נזכר במקרה המצער של שוטר שירה בנער מחופש לליצן.

אז בעצם, במקום לסמן שמחה, חופש וכיף, דמות הליצן בעצם מסמנת שונות, מוזרות. ובהתאם למגמות בדעות החברה, לקונטקסט חברתי, דמות כזאת כנראה מתחברת היום אל תוקפנות, חדרנות, אי וודאות, טרדנות ואפילו טירוף. הא. לא מפתיע שילדנו לא ממש נלהבים מלפגוש אותו בערב ליד הבית. ועל רקע זה אפשר להבין גם למה זה יוצר היסטריה מרגע שכן מתרחשים מספר אירועים אמתיים איפשהו בארץ. ברור גם שרשתות חברתיות ואינטרנט שהיום מאד נגישים לילדנו מכפילים את המהירות שבה ההיסטריה מתרחבת ותופסת תאוצה.

השערה שלי היא שיש קשר בין מציאות חברתית, בין מערך הדעות והאמונות שקיימים בחברה לתכונות שאנחנו נוטים לשייך לאחר, לשונה, ללא מוכר. יתכן והתופעה עם ליצנים זה עוד מחיר שהחברה שלנו משלמת.

ועכשיו הגיע זמן לראות את הצד השני. מה עם אלה שמתחפשים לליצנים.

לרכוש מסכה של ליצן מפחיד ברשת כ-40 ש''ח. תחפושת מלאה – 70. מגיע תוך שבוע-שבועיים. יש גם חנויות בארץ שיכולים למכור. אבל מי ולמה יעשה את זה? ואז ירוץ בלילה ברחוב אחרי אזרחים מבוהלים. למה בכלל מישהו ירצה להיכנס לנעליו הגדולות של ליצן?

קודם במהרה נביט על היסטוריה של הדמות. אלפי שנים הליצנים בתחפושות ותחת שמות שונים ליוו את האנושות אל הצחוק. בסין הקדומה, במצריים העתיקה, רומה, אירופה חשוכה של ימי הביניים, רנסנס ותקופת הנאורות... זה היה תפקיד מיוחד, הייתה חשיבות ומשמעות לתפקיד הזה. ליצן (clown) כמקצוע הוזכר ע''י שייקספיר ואצלו הם משחקים תפקיד חשוב, הם אומרים ומבטאים מחשבות שהדמויות "הרציניות" לא יכולות להגיד. לרוב ליצן היה מחובר לדמות השליט ועזר לפשוטי העם לשאת את כובד שלטונו בעזרת הומור וצחוקים. נקודת מפנה כנראה התרחשה במאה ה-19. עם הופעתו על הבמה של ליצן מפורסם בשם ג'וזף גרימלדי. הוא יצר והופיע בתיאטרוני לונדון. חייו תיאר צ'רלס דיקנס. גרימלדי העלה את אומנות הבידור לרמה חדשה. הוא היה מופיע בבגדים צבעוניים, לא מותאמים ומוגזמים. אבל חייו המציאותיים של גרימלדי היו טראגיים. דיקנס תיאר את הדמות שלו כמישהו שמשלם על יכולת להצחיק את כולם בגופו ובחייו הפרטיים שלו. חייו נהרסו ובני משפחתו סבלו רבות. הוא היה ללא ספק ליצן שבעצמו היה מאוד לא שמח ומתוסכל. הליצן של דיקנס ממש הורס את עצמו כדי לבדר קהל. קשה לקרוא לזה התנהגות שפויה. מכאן הדרך לדמויות של סרטי אימה של ימינו קרובה מאוד. באותה תקופה בצרפת הופיע ז'אן גספר דבורו הידוע בשמו התיאטרלי פיירו. דמותו הייתה מאופיינת באיפור של פנים לבנות, שפתיים אדומות וגבות שחורות – מוכר מאוד לנו היום. עובדה חשוכה חוברה לדמותו. ידוע שדבורו הרג במכת מקל הליכה נער שהציק לו ברחוב. אבל הוא לא הורשע והמשיך להופיע ולבדר את הקהל. אבל לאחר התקופה של הופעת ליצנים בתיאטרון הגיעה תקופה של קרקס. הקרקס בדמותו המוכרת לנו, אוהל עגול ענק, התחיל באנגליה ועבר לארצות הברית. היה מאוד נפוץ במאה ה-20 ורכש מקום נכבד של הבידור האולטימטיבי לילדים. יחד אתו לראשונה בהיסטוריה דמות הליצן התחברה לבידור לילדים. משם לליצנים באירועי בידור לקטנטנים, לליצני הובו, בוזו הליצן, רונלד (זה של מקדונלדס) וכו'. הם הופיעו בטלוויזיה, היו מאוד נפוצים.

עיתונאית לינדה רודריגז, מספרת שאכן בשנים האלה דמות הליצן עוברת שינוי. מעכשיו דמות הליצן נתפסה כהתגלמות של שמחה ועליזות אולטימטיביים ושייכים לעולם הילדות. ופה המלכודת. תפקיד זה חדש וטרי מאוד יחסית לאלפי שנים בהיסטוריית הליצנות בהן הם היו מורדים, ציניקנים, מבקרים, משוגעים ויוצאי דופן לא שפויים.

לאחר הכרות הזאת עם ההיסטוריה של דמות הליצן אפשר לראות שבעצם הנערים הצעירים האלה שמתחפשים היום לליצנים ומתפרעים ברחבי הערים מגלמים את התפקיד הליצן המקורי וההיסטורי. הם יוצאים נגד "השלטון", נאבקים בנורמות ובשגרה ובדרך שייקספיריאנית מבטאים את האסור. נכון שלכל אחד מהם יש את המניעים האישיים. לרוב אלה הם נערים או אנשים צעירים. גיל ההתבגרות לפי אריק אריקסון מאופיין במשבר הזהות או ליתר דיוק זהות מבולבלת. זהו גיל שבו הנערים לעתים מנסים להתנגד לתפקיד "המונחת" להם ע''י החברה. התנהגויות מתנגדות, מרדניות מאפיינות אותם בשלב זה של התפתחות. ככל שהקונפליקטים הרגשיים הצטברו יותר בעברו של הנער, ככה באופן חד וקיצוני יותר יפרוץ החוצה הצורך שלו בהתנגדות בגיל ההתבגרות. מצד שני זה הוא כנראה לא נוער עבריין טיפוסי. עבריינים כבר מצאו את דרכם לפעול ולבטא את עצמם. הליצנים הם נוער אחר. מתוסכל בדרכו, אבל לא עבריין רגיל.

מנקודת מבט רחוקה יותר ניתן לראות שהתנהגות כזאת היא דרך להעביר מסר באופן אלטרנטיבי ולא מילולי. יש לציין, לפעמים האנשים האלה מסכנים את עצמם ביציאה כזאת קיצונית. אבל כנראה הצורך שלהם "לצעוק את זעקתם" הוא חזק יותר מאפשרות להיתפס ולהיענש.

לאדם מאחורי המסכה יכול להיווצר מצב רוח של חופש ונוצרת אפשרות לבטא את הרגשות שבמצב אחר מודחקים ואינם יוצאים החוצה. "זה לא אני, זה המסכה!" גם העובדה שהתחפושת מקשה על זיהוי ותפיסתו של המבצע מעודדת את האיש "לבטא" את רגשותיו באופן חופשי יותר. הליצנים לרוב מעוררים כעס ופחד. ואלה הם רגשות שאתם יש לנו כאן עניין. זה הוא המסר הלא מילולי שהם מעבירים לנו. "אנחנו, אני, אתם מלאי כעס ופחד עזים!" ואז נשאר לשאול את עצמנו, מה קורה עם החברה שלנו שהיא עד כדי כך מוצפת ברגשות אלה?

------------------------------------------------------------------------------

https://theconversation.com/the-psychology-behind-why-clowns-creep-us-out-65936, Frank T. McAndrew, Cornelia H. Dudley Professor of Psychology, Knox College.

https://www.smithsonianmag.com/arts-culture/the-history-and-psychology-of-clowns-being-scary-20394516/?no-ist, Linda Rodriguez McRobbie.

E.H. Erikson, Identity. Youth and crisis. W.W. Norton&Co Inc., NY

#מחשבות #חינוך #ילדים #הורות #אקטואליה

Recent Posts

© 2023 by Kathy Schulders. Proudly created with Wix.com  

  • Grey Twitter Icon