מאטיס אברמוביץ׳

מה הטיפול אמור לתת לי? למה צריך טיפול?

אלה הן שלאות חשובות. וברוב המקרים, רוב אנשים (ואני מתכוון לאנשים שחושבים שיש להם בעיה ואולי אף סובלים) אינם יודעים תשובות על השאלות האלה. ובצדק. הם באמת לא אמורים לדעת את זה. התשובות יכול לדעת רק מי שכבר הכיר והתנסה בטיפול. מטופלים או מטפלים בעצמם. אבל אדם רגיל, גבר או אישה, כאלה שעוד לא הכירו את עולם הטיפול לא יכולים באמת לדעת מה הטיפול עושה ולמה הוא יכול להיות טוב להם. אז למה שהם יבוא לטיפול, נכון?!

אפשר לנסות ״לאסוף את עצמנו״ ולהשקיע לבד בעצמנו. אפשר ללכת לטיול, לטוס לחו״ל, לקחת סדנת בישול וכו׳. אפשר לשבת עם חברה לדבר נפש אל נפש. אפשר לצאת לפאב עם החברה׳. אפשר לקרוא כמה ספרים ולהמשיך להתאמץ ליצור שינוי ולהשתפר. פספסתי משהו? יש עוד דברים שאפשר לעשות? קריאה בקפה, קלפי טארוט, משחק כדורגל, טיפולי ספא… רשימה של דברים שאנשים מכירים ומוכנים לנסות בעצם נראית מאוד ארוכה. אבל רוב השיטות האלה משאירות את האדם לבד מול הקושי. אומנם חלקן יכולות להביא הקלה ואולי אפילו לעזור. אבל פעמים רבות אחרי שנים של התמודדות הכל חוזר והבעיה נשארת ללא פתרון. אז אפשר להמשיך לנסות להתמודד לבד באופן עצמאי. ואפשר לנסות משהו אחר.

הבעיה היא שבמפגש הטיפולי תצטרכו כנראה לסמוך על אדם אחר. לבטוח בו ולהיפתח. האם הוא באמת יוכל להבין? מה יקרה כאשר הוא יראה לנו?? האם הוא יהיה מסוגל להביא משהו שבאמת יכול לעזור? לפעמים אפילו מחשבה על הופעת מישהו חדש והצורך בבניית קשר אתו, צורך להתחשב בנוכחות שלו, ביצירת רושם אליו, בריצוי שלו יכולה להיות מעיקה. עוד לפני שהרמנו טלפון לקבוע שעה ויום כבר התחיל הטיפול?.. כן, ולפעמים שלב הטיפול הזה נשמך עוד הרבה שבועות, חודשים. כבר ברור שכך מה שניסינו עד עכשיו במשך שנים לא עבד מספיק. מקסימום נתן הקלה לתקופה קצרה ואז כל הקשיים חזרו שוב ולפעמים התעצמו. כבר ברור שכנראה יש משהו שנמצא בליינד ספוט ואנחנו לא מצליחים לעשות חיבורים לבד בלי מבט מהצד. כבר קראנו והבנו שהמטפל לא ישפוט אותנו ולא ייתן לנו המלצות שלא קשורות לעולמנו. אפילו חיפשנו ובדקנו ומצאנו מי שיכול היה להתאים או חשבנו על סוג הטיפול שנראה לנו. אבל עדיין משהו עוצר את היד המושטת לנייד כדי לחייג ולקבוע.

אי-וודאות. מה יקרה שם בצד השני של הטיפול. אפילו לא בטיפול עצמו. מה יקרה כאשר הוא יסתיים? האם אצטרך לתפקד יותר, לעמוד בציפיות, להתאמץ, לעשות דברים חדשים… יכול להיות שזה מפחיד לא פחות מהטיפול עצמו.

וכל מה שיש לנו כדי לעמוד מול הלבטים האלה זה רק הגיון ושכל ישר. כבר למדנו שמול הרגש והחרדות הם לא כל כך עוזרים. רק דבר אחד יכול לעזור. וזו תקווה. היא גם באה מתוך עולם הרגשי. מאיזשהו עומק נפשי שמקורו נוירולוגי כנראה באותן אזורים קדומים במערכת הלימביט עמוק מתחת ״לקליפת״ התודעה של נאוקורטקס. אותה אינטואיציה שברירית שמבצבצת בתוך החוויה היום יומית ומשרה כוחות להמשיך לשרוד ולהילחם למרות הכל.

ובשאיפה לאפשר לעצמנו לקבל סיכוי למשהו טוב יותר כדאי לתפוס ולאחוז בתקווה הזאת, לאפשר לה להתחזק ולנטוע שורשים. בסופו של דבר טיפול או לא טיפול – לא על זה מדובר, אלא על זכות לעוד משהו, משהו יותר טוב בחיינו.